<h1>ספר אהל מועד שער ק"ש דרך שני</h1>
<h2>דף יג:</h2>
פסוק ראשון צריך כוונת הלב לשם יתע"ל ושלא יהרהר בדברים אחרים ואם לא כיון לבו לא יצא וכן הדין בברכה א' של תפילה. שאר הפסוקים צריך בהם כונה לקריאה הילכך קראן להגיה לא יצא ורבינו משה אמר דיצא, הכתב אעפ"י שמשאוי על כתפו קורא ק"ש אבל לא יקרא בשעה שטוען או פורק לפי שאינו יכול להתכוין.
הקורא את שמע בעודו מתנמנם יצא ובלבד שיהא ער בפסוק א'. כתוב ס' בעל השלמה שלשה דינין יש בכונה, האחד כונה לצאת ורבים פסקו בזה שמצות א"צ כונה בדיעבד. ה"ב כונת הלב וזהו שיתכוין בכל תי' ותי' לשם י"ה וכונה זו בפסו' א' של ק"ש וברכה א' של תפי' ע"כ, העושה מצוה ואינו רוצה לצאת ממנה באותה שעה לא יצא, וכן פסקו רבותי' הצרפתים ז"ל ומודה לזה הרשב"א ז"ל ובזה הורה למעשה ואמר בתשו', שאפי' יחיד שענה אמן כשש"צ מבר' על ספי' העומר אם היה דעת היחיד שלא לצאת צריך לחזור ולברך, והרא"ה או' שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה המצוה יצא וחזק ס' זו בפי' פסח א' מההיא דאמרי' גבי כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא. ולע"ד ההיא שאיפשר לדחותה ולומר דשאני התם דרחמנא אמר אכול מצה והא אכל. ועוד אבאר בדין כוונה בנתי' ה' מדרך ה' על שער הפסח וגם גבי דיני שופר הארכתי יותר.
<h2>דף טז.</h2>
האומנין צריך להתבטל בכל פרק א'. מי שהיה מהלך על רגליו אינו צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון, וכן פיר' רבינו משה. והאחרונים מסכימים לדברי רבי' יצח' אבן גיאת שכתב (ה"ה) [ה"מ] למי שיושב או עומד במקום אחד שאימת המצוה עליו דיו לכוין בפסו' ראשון ומי שמהלך שאין דעתו מיושבת עליו עומד לישב דעתו עד על לבבך, והמתעסק במלאכתו צריך להתישב ולהתבטל ממלאכתו עד סוף פרק ראשון. ורמזה בעיניו וקמצה בשפתיו בכולן אסור לכתחי' בכל פרק ראשון וכולן כעסק במלאכה דמי.
ת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה הילכך מי שיש לו טורח מצוה פטור מק"ש, ואין לחלק בין (ל)הולך לדבר מצוה ובין עוסק שלעולם פטור כיון שיש לו טורח מצוה. הכונס את הבתולה פטור מק"ש עד מ"ש אם לא עשה מעשה, וממוצאי שבת ואילך חייב אעפ"י שלא עשה מעשה לפי שלבו גס בה ואין דעתו טרודה שמא לא ימצא לה בתולים. ומיהו הראב"ד כת' וה"ה אפי' אחר מ"ש לא עשו כן אלא ללמד שיכול לבעול בשבת בתחלה, רצה לקרות אפי' לילה הראשונה הרשות בידו, הטרוד בטורח שאינה של מצוה כגון אבל אחר שקברו את המת או שטבעה ספינתו בים חייב בק"ש.
<h2>דף יז:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו ועליו לקוברו פטור מק"ש ומתפי' ומשאר מצות לפי שטרוד בקבורתו. נושאי המיטה הם וחילופי' את שלמטה צורך מהם פטורים ואת שאין למטה צורך בהם חייבים, הילכך מי שאין בדעתו להתעסק בצורכי המטה ומי שאין הולך אלא לכבוד לוייה חייבין בק"ש הואיל והוא מן התורה. ועוד שהרי יכול לקרותה במהלך מבלתי שיתבטלו מאותה מצוה, ומן התפילה פטורים מכולם. המשמר את המת אעפ"י שאינו שלו פטור מק"ש ומכל מצות האמורות בתורה. היו שניים זה משמר וזה קורא ברחוק ד' אמות ואעפ"י שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כל שיכול לקיים את שניהם חייב, החופר כוך קבר למת פטור מק"ש, אין מוציאין את המת סמוך לזמן ק"ש ואם התחילו אין מפסיקין, ואם אדם חשוב הוא מותר, העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד בריחוק ד' אמות וקוראים ק"ש, קראו תוך ד' אמות אין חוזרים לקרות, כת' הר"מ כל הפטורים מק"ש אם רוצה לקרות קורא והוא שדעתו מיושבת עליו. וראב"ד אמר דאע"ג דאינו יכול לכוין אם ירצה לקרות קורא ק"ש ויהיה כקורא בתורה ולא יהיה כפורק עול מ"ש מעליו. והרמב"ן פסק באבל שאם רצה להחמיר על עצמו ולקרוא קריאת שמע הרי זה לא יחמיר מפני כבוד המת.
<h2>דף כ.</h2>
נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך פטורים מקריאת שמע ומתפילין וחייבין בתפילה ומזוזה וברכת המזון. ונר' דעבד ואשה חייבין בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון אבל משאר פסוקים פטורים, כמ"ש כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. בעל קרי בזה הזמן קורא קריאת שמע בלא טבילה. ונהגו בהתר זה משום דאמר ריב"ל שאין דברי תורה מקבלין טומאה לפי שנמשלו לאש. פרקדן אפילו יטה קצת צדו אסור לקרות קריאת שמע ופירוש פרקדן ששוכב ופניו למעלה או למטה, ובעל בשר אם אינו יכול לשכב על צידו ואינו יכול לישב קורא כשהוא פרקדן ובלבד שיטה קצת על צידו.
